לזכר אמא
"כביש ישן, שביל בגן,
עץ ובית.
אבא כאן, אמא שם
כאן נשארתי
מה שהייתי
פעם מזמן
מה עוד מביא אותי תמיד
אל אותה ילדות נשכחת..."
ילדות נשכחת / יעקב גלעד
אמא 1927-1986
אמנו האהובה מטי רקנאטי לבית קרסו, הייתה אישה בלתי נשכחת.
אישיותה, נועם הליכותיה, גובהה המרשים ויופייה הסבו לעברה מבטים , משל הייתה שחקנית קולנוע או תיאטרון, וכל מקום אליו הגיעה היה מלא בנוכחותה.
-אמא נולדה בתל אביב ב- 15 ליולי 1927, בבי"ח "עין גדי", ברח' מזא"ה, בת שלישית להוריה דודון (יהודית) ואנג'ל קרסו, אחות צעירה למרים ואסתר ואחות בוגרת לחיימיקו.
ה"אגדה המשפחתית" מספרת שרצונם של הוריה להוליד בן היה כל כך גדול, כך שבלידתה, "ציידו" אותה בשמות רבים של בנות, כמו מזל טוב, שושנה ועוד, כדי שזה שיולד אחריה יהיה בן זכר... ואכן, כך היה.
אמא גדלה בבית קרסו, ברח' נחלת בנימין 12, בתל אביב. בבית היו שלוש קומות רחבות ידיים, וכילדים היינו מבקרים אצל סבתא וסבא והולכים לאיבוד בין חדרי הדירה. משפחתה של אמא גרה בקומה 2 ואילו בני משפחת משה קרסו גרו בקומה 3.
כל ילדותה עברה עליה באזור זה, אי שם בין שוק הכרמל, שוק לוינסקי ורח' נחלת בנימין - תל אביב בראשית ימיה.
אמא סיפרה לנו, כי הבית ברח' נחלת בנימין - פינת רח' השומר, בו נבנה בית קומות קטן, שימש כמשכן לקרובי המשפחה ומכרים שהגיעו מאירופה וחיפשו את מקומם בארץ החדשה. בשנות ה-30 וה-40 הגיעו לארץ עולים לא מעטים מיוון ומארצות הבלקן ולחלקם היווה הבית ברח' השומר משכן ראשון בארץ עד שמצאו משכן הקבע.
כבר אז, ערבות הדדית ודאגה לבני משפחה היוו חלק בלתי נפרד מחיי המשפחה.
פעמים רבות סיפרה לנו אמא, שבשל העובדה שסבא אנג'ל היה מבעלי בית הקולנוע "אופיר" שברח' גרוזנברג, היא בילתה שם לא מעט שעות מילדותה וזיכרונותיה מהתקופה מלווים בהשפעותיהם של הסרטים שהוקרנו שם.
אמא למדה והתחנכה מגיל צעיר ,עד להשלמת לימודיה בגימנסיה הרצליה שברח' הרצל בתל אביב.
אמא, אבא, היכרות ואהבה
היכרות ארוכת שנים בין המשפחות קרסו ורקנאטי שראשיתה בשותפות בהקמת בנק דיסקונט , היא זו שזרעה את זרעי ההיכרות הראשונים בין אמא מטי ואבא דניאל, היכרות שהפכה ברבות הימים לסיפור אהבה ובשנת 1942, בהיות אמא בת 15 ואבא בן 21 , התארסו הורינו.
אבא דני נאלץ באותם ימים להתגייס לצבא הבריטי, בו הוצב כשליש גדוד באיטליה ולאחר מכן במצרים.
במהלך מלחמת העולם השנייה, תקופת שירותו הצבאי, כשהורינו מאורסים, ניהלו השניים קשר מכתבים הדוק ובו סיפרו על כל העובר על כל אחד מהם בנפרד, על קורות המשפחה והישוב באותה עת וגם.... על געגועיהם הרבים.
חופשות מהשירות הצבאי התקיימו פעם עד פעמיים בשנה ,כך שאת מרבית תקופת אירוסיהם העבירו באמצעות מכתבים בלבד.
כדי ל"שמור" על אמא, ממש כפי שנהוג היה באותם ימים, אחיו של אבא, הארי ורפאל דאגו להוציא אותה מדי פעם לבילוי בבית קפה או בבית הקולנוע ולהנעים את זמנה.
בשנת 1946 התחתנו הורינו. חתונתם היפה והצנועה ,התקיימה בצילה של שנת האבל על מותו של סבא ליאון שנפטר באוקטובר 1945 , בן 54 היה במותו, צעיר כל כך.
חיי המשפחה
בתקופת חייהם הראשונה , בהיותם זוג צעיר בתחילת דרכו, התגוררו הורינו ברח׳ אחד העם פינת רח׳ מזא״ה בת״א, בביתה של סבתא - מתילדה רקנאטי, אמו של דניאל אבינו.
4 ימים לפני הכרזת המדינה ופרוץ מלחמת העצמאות, ב - 10 - במאי 1948, הורחב התא המשפחתי ונולדתי אני, ליאון , בנם בכורם.
3 שנים לאחר מכן, ב-2 ליוני 1951 נולדתי אני, יהודית, אחות קטנה לליאון בן השלוש.
וכך הפכנו למשפחה.
העיר תל אביב הייתה אז עיר חדשה , שחיי המסחר, התרבות והחברה היו בראשיתם.
אבא דניאל, השתלב כפקיד ואחר כך כמנהל בסניף הראשי של בנק דיסקונט ברח' יהודה הלוי 27 בתל אביב בשעה שאמא מטי התמסרה כולה לטיפול ודאגה לנו הילדים.
עם השנים החלה אמא להתנדב בארגונים שונים, ולהשפיע מטובה על הקהילה בה חיה.
אמא "ניצלה" את מעמדה כאשת איש עסקים מצליח, על מנת לקדם פרויקטים התנדבותיים שהיו קרובים לליבה.
אבא באותם ימים בילה את מרב זמנו בעבודה בבנק לצד אחיו הארי.
הייתה זו שנת 1953, בה הוחלט במשפחתנו לנסוע לג'נבה שבשוויץ על מנת שאבא יוכל להקים שם בנק שוויצרי. במקביל, הדוד הארי המשיך במלאכת ניהול הבנק בארץ וגר עם רעייתו פולין בדירה בשד' בן ציון 29 בתל אביב.
בזמן שהותנו בג'נבה , אני ליאון למדתי בכיתה א' בבית ספר מקומי, בשפה הצרפתית.
אולם כשנה לאחר המעבר לשוויץ ,בספט' 1954 ,שבנו כולנו ארצה, אמא מטי, אבא דני שהתמנה למנכ"ל הבנק ואנחנו הילדים, היישר לדירה של הארי ופולין שבתל אביב, ובה גרנו שנים רבות עד סוף שנות השישים.
הדוד הארי ורעייתו פולין עברו להתגורר בג'נבה , במקום שגרה במרוצת השנים גם סבתנו מתילדה.
שנים רבות בילינו את ימי חופשת הקיץ במחיצת סבתנו האהובה, בעיקר אהבנו לצפות יחד בטלוויזיה, מכשיר שעדיין לא היה קיים באותה עת בארץ.
ימי תל אביב
חיי משפחתנו שזורים בהתפתחות חיי הקהילה והעסקים במטרופולין תל אביב.
הורינו היו זוג מוכר ומקובל בתל אביב. הם השתתפו באירועים רבים, חברתיים ועסקיים.
הדירה המרווחת שלנו, בקומה השלישית בשד׳ בן ציון, הפכה בזכות אמא לדירה אלגנטית ונעימה, עם גג פורח, שהיווה מקום להתכנסות, למסיבות ולמפגשים עם אושיות חברתיות, עם חברים ומכרים ועם בנקאים ותעשיינים מהארץ ומהעולם העסקי של אותה העת.
.
אמא מאוד אהבה לשיר, היה לה קול סופרן ממש כמו לזמרת אופרה. בצעירותה למדה אצל מורה לפיתוח קול, ונהנתה להנעים בקולה הערב.
אבא אהב מאד כששרה, אנחנו הילדים קצת פחות...
את חופשות הקיץ בילינו יחד כל המשפחה בהרים בשוויץ ,במעיינות המרפא או בקייטנות .
אלה היו התקופות היפות שלנו כילדים, ההנאה הגדולה מזמן איכות בחברת הורינו .
בראשית שנות הששים רכשו הורינו בית ברחוב רמות ים בהרצליה פיתוח בסמוך למלון השרון . שהינו בבית זה בסופי שבוע ובחגים. כמה שנים לאחר מכן בשנת 1970 ,הפך הבית למשכן הקבע של משפחתנו.
מראה הים על צבעיו וגווניו, בימי קיץ בהירים וחורף סוערים, הפכו לתפאורה המושלמת של חיי משפחתנו, מקור בלתי נדלה להנאה ולרוגע.
פעילותה ההתנדבותית הענפה
אמא הייתה אישה פעילה מאוד, גם בפן החברתי וגם בפן התרומה לקהילה. היא התנדבה במספר ארגונים במשך שנים ארוכות, וראתה ברכה רבה במעשיה.
היא ידעה לשלב בין הבית לבין פעילותה הציבורית . הייתה פעילה במשך שנים רבות באגודה למלחמה בסרטן, התנדבה לתפקיד סגן יו"ר חבר הנאמנים (בתקופה שסוזי אבן הייתה היו"ר), ודאגה לגייס תרומות נכבדות מכל ראשי המשק ואנשי העסקים ארץ .
אמא השפיעה והייתה מעורבת רבות בהקמת ההוספיס בבית החולים תל השומר, ובמקביל יזמה את "קרן מטי", שהעניקה סיוע כספי לחולים שלא נמצא מימון אחר לסייע להם. קרן מטי הינה קרן הפועלת עד היום הזה במסגרת קרנות האגודה למלחמה בסרטן.
לאחר פטירתה ולהנצחתה, הוקם באגודה למלחמה בסרטן בגבעתיים "בית מטי" בגבעתיים , בו שוכנים משרדי האגודה וכן מרכז תמיכה לחולים במחלת הסרטן ובני משפחתם.
העובדה שבאה ממשפחה פילנתרופית, בשילוב עם אישיותה הכובשת וקיסמה הרב פתחו בפניה דלתות והקלו עליה בפנייה לגורמים משפיעים במשק.
היא התנדבה והשקיעה ממרצה בבית האבות ע"ש סבנו ליאון רקנאטי - בקריית מטלון שבפתח תקווה, מקום בו ביקרה לעיתים קרובות, הייתה מעורבת בקביעת התפריט של הדיירים, בחיי התרבות שבמקום, ואפילו לימדה את הנשים מלאכות יד שונות.
מידי שנה ארגנה בזאר מרשים, שם נמכרו פריטים רבים - פרי עבודתם של דיירי בית האבות אשר כל הכנסותיו יועדו לשיפור איכות החיים בבית האבות.
כל אותה עת, אמא הקפידה להביא גם אותנו – ילדיה, לפעילויות ההתנדבות השונות, היה חשוב לה שנהיה שותפים פעילים בעזרה בבזאר או במכירת כרטיסי הגרלה כי האמינה כי מעבר להגדלת ההכנסות לרווחת הדיירים בבית האבות , חשוב שנהיה חלק בלתי נפרד מעולמה ההתנדבותי ,שכלל גם
פעילות במכון וייצמן, בויצו ולמעשה במתן עזרה לכל מי שרק ניתן היה.
בדרכה המיוחדת הזו ,הצליחה אמא להשריש בנו את חשיבותו ומרכזיותו של ערך הנתינה והדאגה לזולת .
ניצני מחלת הפרקינסון אצל אבא הופיעו בשנות ה-50 הראשונות לחייו.
עם החמרת מצבו, טיפלה בו אמא במסירות רבה ובאהבה אין קץ ודאגה להעמיד לרשותו את הטיפול הטוב ביותר , עד לפטירתו בספטמבר 1984 שבועות מס' לפני יום הולדתו ה – 63.
בשנת 1979 חלתה אמא בסרטן .היא נלחמה בגבורה במחלה כשבע שנים גם בעת שטיפלה באבא דני בערוב ימיו.
באוקטובר 1986 שנתיים בלבד לאחר מותו של אבינו האהוב ובהיותה בת 59 שנים , תמירה ויפה
נפטרה .
חסרונה מלווה אותנו כל השנים, אך רוחה הטובה שורה עלינו תמיד.
יהי זכרה ברוך.
יהודית וליאון
עץ ובית.
אבא כאן, אמא שם
כאן נשארתי
מה שהייתי
פעם מזמן
מה עוד מביא אותי תמיד
אל אותה ילדות נשכחת..."
ילדות נשכחת / יעקב גלעד
אמא 1927-1986
אמנו האהובה מטי רקנאטי לבית קרסו, הייתה אישה בלתי נשכחת.
אישיותה, נועם הליכותיה, גובהה המרשים ויופייה הסבו לעברה מבטים , משל הייתה שחקנית קולנוע או תיאטרון, וכל מקום אליו הגיעה היה מלא בנוכחותה.
-אמא נולדה בתל אביב ב- 15 ליולי 1927, בבי"ח "עין גדי", ברח' מזא"ה, בת שלישית להוריה דודון (יהודית) ואנג'ל קרסו, אחות צעירה למרים ואסתר ואחות בוגרת לחיימיקו.
ה"אגדה המשפחתית" מספרת שרצונם של הוריה להוליד בן היה כל כך גדול, כך שבלידתה, "ציידו" אותה בשמות רבים של בנות, כמו מזל טוב, שושנה ועוד, כדי שזה שיולד אחריה יהיה בן זכר... ואכן, כך היה.
אמא גדלה בבית קרסו, ברח' נחלת בנימין 12, בתל אביב. בבית היו שלוש קומות רחבות ידיים, וכילדים היינו מבקרים אצל סבתא וסבא והולכים לאיבוד בין חדרי הדירה. משפחתה של אמא גרה בקומה 2 ואילו בני משפחת משה קרסו גרו בקומה 3.
כל ילדותה עברה עליה באזור זה, אי שם בין שוק הכרמל, שוק לוינסקי ורח' נחלת בנימין - תל אביב בראשית ימיה.
אמא סיפרה לנו, כי הבית ברח' נחלת בנימין - פינת רח' השומר, בו נבנה בית קומות קטן, שימש כמשכן לקרובי המשפחה ומכרים שהגיעו מאירופה וחיפשו את מקומם בארץ החדשה. בשנות ה-30 וה-40 הגיעו לארץ עולים לא מעטים מיוון ומארצות הבלקן ולחלקם היווה הבית ברח' השומר משכן ראשון בארץ עד שמצאו משכן הקבע.
כבר אז, ערבות הדדית ודאגה לבני משפחה היוו חלק בלתי נפרד מחיי המשפחה.
פעמים רבות סיפרה לנו אמא, שבשל העובדה שסבא אנג'ל היה מבעלי בית הקולנוע "אופיר" שברח' גרוזנברג, היא בילתה שם לא מעט שעות מילדותה וזיכרונותיה מהתקופה מלווים בהשפעותיהם של הסרטים שהוקרנו שם.
אמא למדה והתחנכה מגיל צעיר ,עד להשלמת לימודיה בגימנסיה הרצליה שברח' הרצל בתל אביב.
אמא, אבא, היכרות ואהבה
היכרות ארוכת שנים בין המשפחות קרסו ורקנאטי שראשיתה בשותפות בהקמת בנק דיסקונט , היא זו שזרעה את זרעי ההיכרות הראשונים בין אמא מטי ואבא דניאל, היכרות שהפכה ברבות הימים לסיפור אהבה ובשנת 1942, בהיות אמא בת 15 ואבא בן 21 , התארסו הורינו.
אבא דני נאלץ באותם ימים להתגייס לצבא הבריטי, בו הוצב כשליש גדוד באיטליה ולאחר מכן במצרים.
במהלך מלחמת העולם השנייה, תקופת שירותו הצבאי, כשהורינו מאורסים, ניהלו השניים קשר מכתבים הדוק ובו סיפרו על כל העובר על כל אחד מהם בנפרד, על קורות המשפחה והישוב באותה עת וגם.... על געגועיהם הרבים.
חופשות מהשירות הצבאי התקיימו פעם עד פעמיים בשנה ,כך שאת מרבית תקופת אירוסיהם העבירו באמצעות מכתבים בלבד.
כדי ל"שמור" על אמא, ממש כפי שנהוג היה באותם ימים, אחיו של אבא, הארי ורפאל דאגו להוציא אותה מדי פעם לבילוי בבית קפה או בבית הקולנוע ולהנעים את זמנה.
בשנת 1946 התחתנו הורינו. חתונתם היפה והצנועה ,התקיימה בצילה של שנת האבל על מותו של סבא ליאון שנפטר באוקטובר 1945 , בן 54 היה במותו, צעיר כל כך.
חיי המשפחה
בתקופת חייהם הראשונה , בהיותם זוג צעיר בתחילת דרכו, התגוררו הורינו ברח׳ אחד העם פינת רח׳ מזא״ה בת״א, בביתה של סבתא - מתילדה רקנאטי, אמו של דניאל אבינו.
4 ימים לפני הכרזת המדינה ופרוץ מלחמת העצמאות, ב - 10 - במאי 1948, הורחב התא המשפחתי ונולדתי אני, ליאון , בנם בכורם.
3 שנים לאחר מכן, ב-2 ליוני 1951 נולדתי אני, יהודית, אחות קטנה לליאון בן השלוש.
וכך הפכנו למשפחה.
העיר תל אביב הייתה אז עיר חדשה , שחיי המסחר, התרבות והחברה היו בראשיתם.
אבא דניאל, השתלב כפקיד ואחר כך כמנהל בסניף הראשי של בנק דיסקונט ברח' יהודה הלוי 27 בתל אביב בשעה שאמא מטי התמסרה כולה לטיפול ודאגה לנו הילדים.
עם השנים החלה אמא להתנדב בארגונים שונים, ולהשפיע מטובה על הקהילה בה חיה.
אמא "ניצלה" את מעמדה כאשת איש עסקים מצליח, על מנת לקדם פרויקטים התנדבותיים שהיו קרובים לליבה.
אבא באותם ימים בילה את מרב זמנו בעבודה בבנק לצד אחיו הארי.
הייתה זו שנת 1953, בה הוחלט במשפחתנו לנסוע לג'נבה שבשוויץ על מנת שאבא יוכל להקים שם בנק שוויצרי. במקביל, הדוד הארי המשיך במלאכת ניהול הבנק בארץ וגר עם רעייתו פולין בדירה בשד' בן ציון 29 בתל אביב.
בזמן שהותנו בג'נבה , אני ליאון למדתי בכיתה א' בבית ספר מקומי, בשפה הצרפתית.
אולם כשנה לאחר המעבר לשוויץ ,בספט' 1954 ,שבנו כולנו ארצה, אמא מטי, אבא דני שהתמנה למנכ"ל הבנק ואנחנו הילדים, היישר לדירה של הארי ופולין שבתל אביב, ובה גרנו שנים רבות עד סוף שנות השישים.
הדוד הארי ורעייתו פולין עברו להתגורר בג'נבה , במקום שגרה במרוצת השנים גם סבתנו מתילדה.
שנים רבות בילינו את ימי חופשת הקיץ במחיצת סבתנו האהובה, בעיקר אהבנו לצפות יחד בטלוויזיה, מכשיר שעדיין לא היה קיים באותה עת בארץ.
ימי תל אביב
חיי משפחתנו שזורים בהתפתחות חיי הקהילה והעסקים במטרופולין תל אביב.
הורינו היו זוג מוכר ומקובל בתל אביב. הם השתתפו באירועים רבים, חברתיים ועסקיים.
הדירה המרווחת שלנו, בקומה השלישית בשד׳ בן ציון, הפכה בזכות אמא לדירה אלגנטית ונעימה, עם גג פורח, שהיווה מקום להתכנסות, למסיבות ולמפגשים עם אושיות חברתיות, עם חברים ומכרים ועם בנקאים ותעשיינים מהארץ ומהעולם העסקי של אותה העת.
.
אמא מאוד אהבה לשיר, היה לה קול סופרן ממש כמו לזמרת אופרה. בצעירותה למדה אצל מורה לפיתוח קול, ונהנתה להנעים בקולה הערב.
אבא אהב מאד כששרה, אנחנו הילדים קצת פחות...
את חופשות הקיץ בילינו יחד כל המשפחה בהרים בשוויץ ,במעיינות המרפא או בקייטנות .
אלה היו התקופות היפות שלנו כילדים, ההנאה הגדולה מזמן איכות בחברת הורינו .
בראשית שנות הששים רכשו הורינו בית ברחוב רמות ים בהרצליה פיתוח בסמוך למלון השרון . שהינו בבית זה בסופי שבוע ובחגים. כמה שנים לאחר מכן בשנת 1970 ,הפך הבית למשכן הקבע של משפחתנו.
מראה הים על צבעיו וגווניו, בימי קיץ בהירים וחורף סוערים, הפכו לתפאורה המושלמת של חיי משפחתנו, מקור בלתי נדלה להנאה ולרוגע.
פעילותה ההתנדבותית הענפה
אמא הייתה אישה פעילה מאוד, גם בפן החברתי וגם בפן התרומה לקהילה. היא התנדבה במספר ארגונים במשך שנים ארוכות, וראתה ברכה רבה במעשיה.
היא ידעה לשלב בין הבית לבין פעילותה הציבורית . הייתה פעילה במשך שנים רבות באגודה למלחמה בסרטן, התנדבה לתפקיד סגן יו"ר חבר הנאמנים (בתקופה שסוזי אבן הייתה היו"ר), ודאגה לגייס תרומות נכבדות מכל ראשי המשק ואנשי העסקים ארץ .
אמא השפיעה והייתה מעורבת רבות בהקמת ההוספיס בבית החולים תל השומר, ובמקביל יזמה את "קרן מטי", שהעניקה סיוע כספי לחולים שלא נמצא מימון אחר לסייע להם. קרן מטי הינה קרן הפועלת עד היום הזה במסגרת קרנות האגודה למלחמה בסרטן.
לאחר פטירתה ולהנצחתה, הוקם באגודה למלחמה בסרטן בגבעתיים "בית מטי" בגבעתיים , בו שוכנים משרדי האגודה וכן מרכז תמיכה לחולים במחלת הסרטן ובני משפחתם.
העובדה שבאה ממשפחה פילנתרופית, בשילוב עם אישיותה הכובשת וקיסמה הרב פתחו בפניה דלתות והקלו עליה בפנייה לגורמים משפיעים במשק.
היא התנדבה והשקיעה ממרצה בבית האבות ע"ש סבנו ליאון רקנאטי - בקריית מטלון שבפתח תקווה, מקום בו ביקרה לעיתים קרובות, הייתה מעורבת בקביעת התפריט של הדיירים, בחיי התרבות שבמקום, ואפילו לימדה את הנשים מלאכות יד שונות.
מידי שנה ארגנה בזאר מרשים, שם נמכרו פריטים רבים - פרי עבודתם של דיירי בית האבות אשר כל הכנסותיו יועדו לשיפור איכות החיים בבית האבות.
כל אותה עת, אמא הקפידה להביא גם אותנו – ילדיה, לפעילויות ההתנדבות השונות, היה חשוב לה שנהיה שותפים פעילים בעזרה בבזאר או במכירת כרטיסי הגרלה כי האמינה כי מעבר להגדלת ההכנסות לרווחת הדיירים בבית האבות , חשוב שנהיה חלק בלתי נפרד מעולמה ההתנדבותי ,שכלל גם
פעילות במכון וייצמן, בויצו ולמעשה במתן עזרה לכל מי שרק ניתן היה.
בדרכה המיוחדת הזו ,הצליחה אמא להשריש בנו את חשיבותו ומרכזיותו של ערך הנתינה והדאגה לזולת .
ניצני מחלת הפרקינסון אצל אבא הופיעו בשנות ה-50 הראשונות לחייו.
עם החמרת מצבו, טיפלה בו אמא במסירות רבה ובאהבה אין קץ ודאגה להעמיד לרשותו את הטיפול הטוב ביותר , עד לפטירתו בספטמבר 1984 שבועות מס' לפני יום הולדתו ה – 63.
בשנת 1979 חלתה אמא בסרטן .היא נלחמה בגבורה במחלה כשבע שנים גם בעת שטיפלה באבא דני בערוב ימיו.
באוקטובר 1986 שנתיים בלבד לאחר מותו של אבינו האהוב ובהיותה בת 59 שנים , תמירה ויפה
נפטרה .
חסרונה מלווה אותנו כל השנים, אך רוחה הטובה שורה עלינו תמיד.
יהי זכרה ברוך.
יהודית וליאון
